נראה כי הגיעה השעה לפתוח דיון מעמיק בסוגיות הליבה של מאבקנו המפואר. על סדר היום שני ניירות עמדה, המנסים לבאר את בעיותיה החברתיות והכלכליות של ישראל, בצירוף של פתרונות אפשריים. נייר העמדה מבית 'דרור ישראל' - נייר הלקמוס - מופץ שבועיים האחרונים בין המאהלים הפזורים לרוחבה ולאורכה של הארץ. במקביל, נייר עמדה נוסף, מבית מדרשו של פרופ' אביה ספיבק ממכון ון-ליר - כלכלת מחאה: איך הגענו עד הלום ומה אפשר לעשות? - מנסה גם הוא להבין ולנתח את המצב הקשה אליו נקלעו פלחים שלמים של אוכלוסיית ישראל.
על פניו, שני המסמכים החשובים הללו בנויים באופן דומה ונעים סביב אותו שיח. בדיקה מפורטת של צורת המסמכים ותוכנם מגלה תמונה די שונה שכדי לשים עליה את הדעת ולנהל עליה דיון. מטרת רשומה זו אינה לשפוט מי מבין המסמכים נכון יותר או חשוב יותר. אנו מברכים על כל יוזמה לנסות ו"לחנך" אותנו הציבור, העמך, בדבר המדיניות הכלכלית-חברתית של ממשלות ישראל. עם זאת, החינוך אינו מספק. השיח החל ועלינו להשתמש בכלים שרכשנו על מנת לקיים דיון מעמיק ככל שניתן על האלמנטים והאספקטים השונים של כל שיטה או דרך אותה מציעים לנו. הידע הוא הכוח ועלינו להשתמש בו ולהימנע ככל שניתן מהשארות בחשכת הבערות.
כמבוא לדיוננו העכשווי נתחיל בהקדמה. אין ספק שהבסיס לשוני בין שני המסמכים הוא מטרת העל של שניהם. בנייר הלקמוס, מטרת העל מודגשת באותיות קידוש לבנות – הקמת מדינת רווחה. כל צירי הפעולה במסמך; שינוי המדיניות הכלכלית, דמוקרטיה, מימוש הזכיוית החברתיות של אזרחי ישראל ותשתיות המדינה, כולם סובבים סביב הציר המרכזי והוא הקמת מדינת רווחה. לעומת נייר הלקמוס פרופ' ספיבק אינו מגדיר מטרת על לפעולה, אלא מציין במבוא למסמך כי "אנו מאמינים כי ידע הוא כוח וכלי לשינוי, ומקווים שפעילי המחאה, הציבור הרחב ואנשי המקצוע יוכלו להיעזר במסמך זה בדיוניהם על עתיד החברה בישראל ובעיצובה של מדיניות כלכלית- חברתית חדשה".
ניתוח הבעיות הכלכליות של ישראל
בנייר העמדה של פרופ' ספיבק ניתן פירוט מלא לסיבות השונות שהביאו אותנו עד הלום.עם דגש רב על מדיניות ההפרטה הלא-מבוקרת של ממשלות ישראל בדור האחרון. בנייר הלקמוס, ישנה נגיעה בסיבות שהובילו אותנו למצבנו כיום, אך הדגש הוא על העכשיו ועל הדרכים לשינוי ההווה. בשני המסמכים הדרכים הבסיסיות לשינוי דומות למעט מספר סעיפים. עם זאת, בנייר הלקמוס ישנה ירידה לפרטים תקציביים עד רמת פרק הנספחים האחרון – "מאין הכסף?" בו מפורט בשתי טבלאות סיכום המימון האפשרי לרפורמות הרבות, אשר פורטו במהלך המסמך. שוב אנו מזהים את ההבדל המהותי הנגזר ממטרות שני המסמכים. האחד, תפקידו להעניק ידע, מתוך העקרון שידע שווה כוח והשני מתעסק בפתרונות הסבים סביב מטרת על אחת – מדינת רווחה.
בין אם גרף כזה או אחר לא מנותח לעומקו או מתעלם מנתונים כאלו או אחרים ובין אם חלק מהחישובים עלולים להעלות גיחוך אצל אותם אלה המתיימרים "להבין" יתר מכולנו בכלכלה, לא ניתן להתעלם מהעוצמה שבשני המסמכים. המדהים הוא שבזמן קריאת המסמכים עולה אותה שאלה שוב ושוב – איך לעזאזל לא ידענו את כל הנתונים האלה לפני כן. הרי לא מדובר בנוסחאות כלכליות מורכבות, אלא בידע בסיסי שכל בר דעת יכול לקלוט, להבין ולהגיב בהתאם. מה שבטוח הוא שבשני המסמכים ישנה הסכמה מלאה על כך שהמדיניות הכלכלית בישראל השתנתה בשלושים השנים האחרונות ללא כל שיח ודיון ציבורי מעמיק. כל אחד ואחת מאיתנו יכול להגדיר לעצמו את הסיבה לחוסר דיון ציבורי זה – עיסוק רב מדי בנושאים ביטחוניים ומדיניים, השטחים, החרדים הבדווים בנגב, ארגוני שמאל וכהנה וכהנה. בסופו של יום העובדה האחת היא המצויינת למעלה – אנחנו בציבור השראלי הודרנו באופן מלא מכל עיסוק ודיון במדיניות הכלכלית ובשיטה הכלכלית במדינת ישראל. ללא קשר לרועה העדר הנתון, אנו העדר הובלנו ללא כל בחירה אחרי מממשלות משמאל ומימין שלקחו בשבילנו את ההחלטה על הדרך הכלכלית והחברתית בה אנו אמורים ללכת.
שלבים לדיון -
א. אנא ממכם, קראו את שני המסמכים:
"כלכלת מחאה: איך הגענו עד הלום ומה אפשר לעשות?" - http://tinyurl.com/protest-economy
"נייר הלקמוס" - http://drorisrael.org.il/wp-content/uploads/lakmus.pdf
ב. שאלו את עצמכם אילו מטרות אתם הייתם בוחרים מתוך הידע שרכשתם?
ג. העלו את הצעותכם אל הכתב. נשמח לקבל הפניות למספרי עמודים.
ד. קיראו את התגובות השונות והגיבו בעצמכם.
ה. הרגישו גאווה ועוצמה, כי ניתנה לכם האפשרות לעצב את עתידכם בארץ זו.
תודה.
קדימה חברים להגיב: אתם בעד מדינת רווחה? מה זו לדעתכם מדינת רווחה? מה צריך לעשות מול ההתפתחויות שהביאו למצב שמתארים המסמכים?
השבמחקשני המסמכים מציעים נוסחאות לקביעת מסגרת התקציב, עפ"י יחס בין הגירעון התקציבי לבין יעד של "צמיחה צפויה" (במסמך של אביה ספיבק וטל וולפסון בעמ' 6, בנייר הלקמוס מנוסח ככלל הפיסקאלי האנטי-מחזורי, עמ' 12). העיקרון המוצע נראה טוב ביסודו, אבל הוא יכול לקום או ליפול על קביעת הנוסחאות שיגדירו את היעדים הצפויים. גם כיום, בנוסחאות המופיעות בספרי התקציב שמנסח משרד האוצר, נקבעים מושגים כמו "צמיחה צפויה", אבל בכלל לא ברור מאליו כיצד נבחרים הפרמטרים שמופיעים בנוסחאות הללו. עד שלא יתקיים דיון פתוח ע"י כלכלנים בעלי גישה סוציאל-דמוקרטית בדבר הנוסחאות עצמן, רוב האזרחים יצטרכו להסתפק במושגים עמומים, שהתרגום שלהם לנוסחאות-חישוב יכול לשנות את תוצאות התקציב בצורה מהותית. באתר "העוקץ" הצעתי, בתגובה למאמר של פרופ' אריה ארנון (אין לי קשר משפחתי), לנסות להעלות באינטרנט "עיתון מקוון" שבו יציגו כלכלנים ממסגרות כמו המכללה הכלכלית-חברתית ומרכז אדווה, ניתוחים עדכניים של נוסחאות התקציב.
השבמחקאחד הנושאים שמוזכר מאוד בקיצור ב"נייר הלקמוס" (עמ' 21) הוא תהליך ניסוח וביצוע התקציב, ומבנה משרד האוצר. מדובר בנושא שנחקר בישראל די לעומק משנות ה- 90, ואני מפנה לספר שהוציא המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 1994 ("כלכלה ופוליטיקה בתקציב המדינה", מאת דוד דרי ועמנואל שרון). שני המרכיבים המרכזיים שנידונים בעניין זה, הם המעמד החלש של הכנסת אל מול הממשלה בקביעת התקציב, והמבנה הריכוזי של משרד האוצר ומעמדו של אגף התקציבים. קביעת התקציב היא במהותה הליך פוליטי, וכרוך תמיד במו"מ בין מפלגות ונבחרים שונים. גם בארה"ב, שבה מעמד הקונגרס אל מול הממשל הוא חזק ביותר (אף שהממשל הפדראלי בוושינגטון מכונה "ממשל נשיאותי"), קיימים מהלכים ו"תרגילים" פוליטיים, שמבטאים גם חילוקי דעות אידיאולוגיים וגם מאבקים סקטוריאליים ואישיים. בסופו של דבר, המחאה החברתית בישראל חייבת להצמיח ארגון פוליטי שייוצג בכנסת, וישפיע על קביעת מדיניות התקציב, וניתן לעשות זאת (במידה מסוימת כמובן) גם מן האופוזיציה בכנסת.
לגבי מבנה משרד האוצר בישראל, מדובר כבר שנים על הריכוזיות בניהול ובשליטה של אגף התקציבים. בספר של דוד דרי ועמנואל שרון נכתב (עמ' 32): "אנשי אגף התקציבים בישראל ידועים כדוגלים ברעיון 'כלכלת השוק', אלא שבתוך ביתם פנימה הם מעדיפים משום מה 'כלכלה מתוכננת', ומייעדים לעצמם את תפקיד היד המכוונת... ההשפעה המכרעת של אגף התקציבים על הקצאת התקציב בתוך המשרדים, הבנייה המפורטת של סעיפי ההוצאה, והפיקוח ההדוק על הוצאות התקציב – כל אלה הם ביטויים לסגנון ניהולי ריכוזי, שעיקר דאגתו נתון לשמירה על מסגרת התקציב". למעשה, אגף התקציבים שולט הן על ניסוח סדרי העדיפויות והן על ביצועו בפועל, כאשר החשבים מתפקדים כזרוע של משרד האוצר השולטת במשרדים ומגבילה את פעילותם. מעניין שבין הטקטיקות שמוזכרות בספר, בהן משתמש אגף התקציבים לשליטתו גם על הדרג הפוליטי, מוזכרת למשל (עמ' 19): "הגשת הצעות לקיצוץ, שברור כמעט לחלוטין שהדרג המדיני לא יקבל. לדוגמה, פגיעה בקצבאות הזקנים או הילדים, צמצום שעות ההוראה בבתי הספר, או תשלום עבור תרופות למבוטחי קופות החולים". הדברים נראים היום תלושים מן המציאות – הרי אלה בדיוק צעדים שבוצעו בישראל בעשור האחרון. צריך לזכור שהספר הנ"ל נכתב כאמור בשנת 1994, וכנראה שהכותבים לא העלו על דעתם שבשנת 2003, יתיישב במשרד האוצר דרג פוליטי בכיר – שר האוצר בנימין נתניהו – שיפעל מתוך אידיאולוגיה פוליטית מכוונת לבצע פגיעות חמורות כאלו בחברה הישראלית, תוך מצג שווא של "פעולה להצלת המשק" ו-"עידוד הצמיחה". מה שנראה כטקטיקה של איום, הפך לאסטרטגיה של ביצוע. כאמור, התשובה לכך כיום חייבת להיות הקמה של מסגרת פוליטית שתבטא השקפת עולם סוציאל-דמוקרטית. מה שעדיין רלוונטי מהניתוח משנות ה- 90, הוא הצורך לשנות את המבנה והתיפקוד של משרד האוצר, ויש מקום לעדכן את הניתוח ההשוואתי של הנעשה במדינות דמוקרטיות שונות. בגדול, המגמה צריכה להיות ביזור של אגף התקציבים והכפפתו למשרדי הממשלה, והפיכת משרד האוצר למשהו שאפשר לכנות בשם "משרד לתכנון כלכלי-חברתי", שיעבוד עפ"י מדיניות הדרג הפוליטי, ויפעל לתאם בין הפעילויות התקציביות של משרדי הממשלה, במקום לחסום את האפשרות לקביעת הקצאות-תקציב במסגרת כל משרד.
עיון ראשוני בהצעות לשינוי במדיניות התקציב – א'
השבמחקאתחיל בהערה בנוגע למה שמכונה ב"נייר הלקמוס" של דרור ישראל, מימוש הזכויות החברתיות (עמ' 15). ב- 1992 החל בכנסת תהליך של ניסוח חוקי יסוד חדשים. אחד החוקים שלא הגיעו לכדי מימוש, הוא "חוק יסוד: זכויות חברתיות", שייקבע כי הזכויות לחינוך, בריאות, דיור, תעסוקה ופנסיה הוגנת – אינן נופלות בחשיבות מכבוד האדם וזכות הקניין. לדעתי צריך עכשיו לחזור ולפעול לקדם את המהלך החוקתי בנושא.
בנוגע למדיניות התקציב, שני המסמכים מציעים נוסחאות לקביעת מסגרת התקציב, עפ"י יחס בין הגירעון התקציבי לבין יעד של "צמיחה צפויה" (במסמך של ספיבק ו- וולפסון בעמ' 6, בנייר הלקמוס הכלל הפיסקאלי האנטי-מחזורי, עמ' 12). העיקרון נראה טוב ביסודו, אבל הוא יכול לקום או ליפול על קביעת הנוסחאות שיגדירו את היעדים הצפויים. גם כיום, בנוסחאות המופיעות בספרי התקציב שמנסח משרד האוצר, נקבעים מושגים כמו "צמיחה צפויה", אבל בכלל לא ברור מאליו כיצד נבחרים הפרמטרים שמופיעים בנוסחאות הללו. עד שלא יתקיים דיון פתוח בשיתוף כלכלנים בעלי גישה סוציאל-דמוקרטית בדבר הנוסחאות עצמן, רוב האזרחים יצטרכו להסתפק במושגים עמומים, שהתרגום המעשי שלהם לנוסחאות יכול לשנות את מהות התקציב עצמו. באתר "העוקץ" הצעתי, בתגובה למאמר של פרופ' אריה ארנון (אין לי קשר משפחתי), לנסות להעלות באינטרנט "עיתון מקוון" שבו יציגו כלכלנים ממסגרות כמו המכללה הכלכלית-חברתית ומרכז אדווה, ניתוחים עדכניים של נוסחאות התקציב – צעד כזה יכול לדעתי להיות מכשיר חשוב בשלב הנוכחי של תהליך יצירת השינוי התודעתי בציבור הרחב, ביחס לשאלות הכלכליות-חברתיות בישראל.
אורן ארנון
עיון ראשוני בהצעות לשינוי במדיניות התקציב - ב'
השבמחקאחד הנושאים שמוזכר מאוד בקיצור ב"נייר הלקמוס" (עמ' 21) הוא הליך ניסוח וביצוע התקציב, ומבנה משרד האוצר. מדובר בנושא שנחקר בישראל די לעומק משנות ה- 90, ואני מפנה לספר שהוציא המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 1994 ("כלכלה ופוליטיקה בתקציב המדינה", מאת דוד דרי ועמנואל שרון). שני המרכיבים המרכזיים שנידונים בעניין, הם המעמד החלש של הכנסת אל מול הממשלה בקביעת התקציב, והמבנה הריכוזי של משרד האוצר ומעמדו של אגף התקציבים. קביעת התקציב היא במהותה הליך פוליטי, וכרוך תמיד במו"מ בין מפלגות ונבחרים שונים. גם בארה"ב, שבה מעמד הקונגרס אל מול הממשל בקביעת התקציב הוא חזק ביותר, קיימים מהלכים ו"תרגילים" פוליטיים, שמבטאים גם חילוקי דעות אידיאולוגיים וגם מאבקים סקטוריאליים ואישיים. בסופו של דבר, המחאה החברתית בישראל חייבת להצמיח ארגון פוליטי שייוצג בכנסת, וישפיע על קביעת מדיניות התקציב, וניתן לעשות זאת (במידה מסוימת כמובן) גם מן האופוזיציה.
לגבי מבנה משרד האוצר בישראל, מדובר כבר שנים על ריכוזיות השליטה של אגף התקציבים. בספר של דוד דרי ועמנואל שרון נכתב (עמ' 32): "אנשי אגף התקציבים בישראל ידועים כדוגלים ברעיון 'כלכלת השוק', אלא שבתוך ביתם פנימה הם מעדיפים משום מה 'כלכלה מתוכננת', ומייעדים לעצמם את תפקיד היד המכוונת... ההשפעה המכרעת של אגף התקציבים על הקצאת התקציב בתוך המשרדים, הבנייה המפורטת של סעיפי ההוצאה, והפיקוח ההדוק על הוצאות התקציב – כל אלה הם ביטויים לסגנון ניהולי ריכוזי, שעיקר דאגתו נתון לשמירה על מסגרת התקציב". למעשה, אגף התקציבים שולט לא רק על ניסוח סדרי העדיפויות אלא גם על ביצועו בפועל, כאשר החשבים מתפקדים כזרוע של משרד האוצר השולטת במשרדים ומגבילה את פעילותם. מעניין שבין הטקטיקות שמוזכרות בספר, בהן משתמש אגף התקציבים לשליטתו גם על הדרג הפוליטי, מוזכרת למשל (עמ' 19): "הגשת הצעות לקיצוץ, שברור כמעט לחלוטין שהדרג המדיני לא יקבל. לדוגמה, פגיעה בקצבאות הזקנים או הילדים, צמצום שעות ההוראה בבתי הספר, או תשלום עבור תרופות למבוטחי קופות החולים". הדברים נראים היום תלושים מן המציאות – הרי אלה בדיוק צעדים שבוצעו בישראל בעשור האחרון. צריך להזכיר שוב שהספר הנ"ל נכתב בשנת 94. כנראה שהכותבים לא העלו על דעתם שבשנת 2003, יישב במשרד האוצר דרג פוליטי בכיר – שר האוצר בנימין נתניהו – שיפעל מתוך אידיאולוגיה מכוונת לביצוע פגיעות חמורות כאלו בשירותים הציבוריים, תוך מצג שווא של "פעולה להצלת המשק" ו-"עידוד הצמיחה". מה שנראה בעבר כטקטיקה של איום, הפך לאסטרטגיה של ביצוע. כאמור, התשובה לכך כיום חייבת להיות הקמה של מסגרת פוליטית שתבטא השקפת עולם סוציאל-דמוקרטית. מה שעדיין רלוונטי מהניתוח משנות ה- 90, הוא הצורך לשנות את המבנה והתיפקוד של משרד האוצר, ויש מקום לעדכן את הניתוח ההשוואתי של הנעשה בתחום זה במדינות דמוקרטיות שונות. בגדול, המגמה צריכה להיות ביזור של אגף התקציבים והכפפתו למשרדי הממשלה, והפיכת משרד האוצר למשהו שאפשר לכנות בשם "משרד לתכנון כלכלי-חברתי", אשר יעבוד עפ"י מדיניות הדרג הפוליטי, ויפעל לתאם בין הפעילויות התקציביות של משרדי הממשלה, במקום לחסום את האפשרות לקביעת הקצאות תקציב במסגרת כל משרד ומשרד.
אורן ארנון
עיון ראשוני בהצעות לשינוי במדיניות התקציב – א'
השבמחקאתחיל בהערה בנוגע למה שמכונה ב"נייר הלקמוס" של דרור ישראל, מימוש הזכויות החברתיות (עמ' 15). ב- 1992 החל בכנסת תהליך של ניסוח חוקי יסוד חדשים. אחד החוקים שלא הגיעו לכדי מימוש, הוא "חוק יסוד: זכויות חברתיות", שאמור לעגן את העיקרון של שאיפה לשוויון חברתי לכל אזרחי המדינה כפי שמופיע במגילת העצמאות. השלמת חקיקתו תיקבע כי הזכויות לחינוך, בריאות, דיור, תעסוקה ופנסיה הוגנת – אינן נופלות בחשיבות מכבוד האדם וזכות הקניין. לדעתי צריך עכשיו לחזור ולפעול לקדם את המהלך החוקתי בנושא.
בנוגע למדיניות התקציב, שני המסמכים מציעים נוסחאות לקביעת מסגרת התקציב, עפ"י יחס בין הגירעון התקציבי לבין יעד של "צמיחה צפויה" (במסמך של ספיבק ו- וולפסון בעמ' 6, בנייר הלקמוס הכלל הפיסקאלי האנטי-מחזורי, עמ' 12). העיקרון נראה טוב ביסודו, אבל הוא יכול לקום או ליפול על קביעת הנוסחאות שיגדירו את היעדים הצפויים. גם כיום, בנוסחאות המופיעות בספרי התקציב שמנסח משרד האוצר, נקבעים מושגים כמו "צמיחה צפויה", אבל בכלל לא ברור מאליו כיצד נבחרים הפרמטרים שמופיעים בנוסחאות הללו. עד שלא יתקיים דיון פתוח בשיתוף כלכלנים בעלי גישה סוציאל-דמוקרטית בדבר הנוסחאות עצמן, רוב האזרחים יצטרכו להסתפק במושגים עמומים, שהתרגום המעשי שלהם לנוסחאות יכול לשנות את מהות התקציב עצמו. באתר "העוקץ" הצעתי, בתגובה למאמר של פרופ' אריה ארנון (אין לי קשר משפחתי), לנסות להעלות באינטרנט "עיתון מקוון" שבו יציגו כלכלנים ממסגרות כמו המכללה הכלכלית-חברתית ומרכז אדווה, ניתוחים עדכניים של נוסחאות התקציב – צעד כזה יכול לדעתי להיות מכשיר חשוב בשלב הנוכחי של תהליך יצירת השינוי התודעתי בציבור הרחב, ביחס לשאלות הכלכליות-חברתיות בישראל.
אורן ארנון
עיון ראשוני בהצעות לשינוי במדיניות התקציב - ב'
השבמחקאחד הנושאים שמוזכר מאוד בקיצור ב"נייר הלקמוס" (עמ' 21) הוא הליך ניסוח וביצוע התקציב, ומבנה משרד האוצר. מדובר בנושא שנחקר בישראל די לעומק משנות ה- 90, ואני מפנה לספר שהוציא המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 1994 ("כלכלה ופוליטיקה בתקציב המדינה", מאת דוד דרי ועמנואל שרון). שני המרכיבים המרכזיים שנידונים בעניין, הם המעמד החלש של הכנסת אל מול הממשלה בקביעת התקציב, והמבנה הריכוזי של משרד האוצר ומעמדו של אגף התקציבים. קביעת התקציב היא במהותה הליך פוליטי, וכרוך תמיד במו"מ בין מפלגות ונבחרים שונים. גם בארה"ב, שבה מעמד הקונגרס אל מול הממשל בקביעת התקציב הוא חזק ביותר, קיימים מהלכים ו"תרגילים" פוליטיים, שמבטאים גם חילוקי דעות אידיאולוגיים וגם מאבקים סקטוריאליים ואישיים. בסופו של דבר, המחאה החברתית בישראל חייבת להצמיח ארגון פוליטי שייוצג בכנסת, וישפיע על קביעת מדיניות התקציב, וניתן לעשות זאת (במידה מסוימת כמובן) גם מן האופוזיציה.
לגבי מבנה משרד האוצר בישראל, מדובר כבר שנים על ריכוזיות השליטה של אגף התקציבים. בספר של דוד דרי ועמנואל שרון נכתב (עמ' 32): "אנשי אגף התקציבים בישראל ידועים כדוגלים ברעיון 'כלכלת השוק', אלא שבתוך ביתם פנימה הם מעדיפים משום מה 'כלכלה מתוכננת', ומייעדים לעצמם את תפקיד היד המכוונת... ההשפעה המכרעת של אגף התקציבים על הקצאת התקציב בתוך המשרדים, הבנייה המפורטת של סעיפי ההוצאה, והפיקוח ההדוק על הוצאות התקציב – כל אלה הם ביטויים לסגנון ניהולי ריכוזי, שעיקר דאגתו נתון לשמירה על מסגרת התקציב". למעשה, אגף התקציבים שולט לא רק על ניסוח סדרי העדיפויות אלא גם על ביצועו בפועל, כאשר החשבים מתפקדים כזרוע של משרד האוצר השולטת במשרדים ומגבילה את פעילותם. מעניין שבין הטקטיקות שמוזכרות בספר, בהן משתמש אגף התקציבים לשליטתו גם על הדרג הפוליטי, מוזכרת למשל (עמ' 19): "הגשת הצעות לקיצוץ, שברור כמעט לחלוטין שהדרג המדיני לא יקבל. לדוגמה, פגיעה בקצבאות הזקנים או הילדים, צמצום שעות ההוראה בבתי הספר, או תשלום עבור תרופות למבוטחי קופות החולים". הדברים נראים היום תלושים מן המציאות – הרי אלה בדיוק צעדים שבוצעו בישראל בעשור האחרון. צריך להזכיר שוב שהספר הנ"ל נכתב בשנת 94. כנראה שהכותבים לא העלו על דעתם שבשנת 2003, יישב במשרד האוצר דרג פוליטי בכיר – שר האוצר בנימין נתניהו – שיפעל מתוך אידיאולוגיה מכוונת לביצוע פגיעות חמורות כאלו בשירותים הציבוריים, תוך מצג שווא של "פעולה להצלת המשק" ו-"עידוד הצמיחה". מה שנראה בעבר כטקטיקה של איום, הפך לאסטרטגיה של ביצוע. כאמור, התשובה לכך כיום חייבת להיות הקמה של מסגרת פוליטית שתבטא השקפת עולם סוציאל-דמוקרטית. מה שעדיין רלוונטי מהניתוח משנות ה- 90, הוא הצורך לשנות את המבנה והתיפקוד של משרד האוצר, ויש מקום לעדכן את הניתוח ההשוואתי של הנעשה בתחום זה במדינות דמוקרטיות שונות. בגדול, המגמה צריכה להיות ביזור של אגף התקציבים והכפפתו למשרדי הממשלה, והפיכת משרד האוצר למשהו שאפשר לכנות בשם "משרד לתכנון כלכלי-חברתי", אשר יעבוד עפ"י מדיניות הדרג הפוליטי, ויפעל לתאם בין הפעילויות התקציביות של משרדי הממשלה, במקום לחסום את האפשרות לקביעת הקצאות תקציב במסגרת כל משרד ומשרד.
אורן ארנון
שתי התגובות האחרונות, מבית מדרשו של אורן ארנון.
השבמחקתודה רבה על הדיון המעמיק. יאללה חבר'ה, הבה נבהיר לאותם מומחים, אשר טוענים כי איננו ממוקדים ואיננו מודעים למציאות, עד כמה מודעים אנחנו ועד כמה ממוקדי מטרה אנחנו כשזועקים אנו, שנו השיטה!!! ושוב, תודה לאורן
"אבל בכלל לא ברור מאליו כיצד נבחרים הפרמטרים שמופיעים בנוסחאות הללו. עד שלא יתקיים דיון פתוח בשיתוף כלכלנים בעלי גישה סוציאל-דמוקרטית בדבר הנוסחאות עצמן, רוב האזרחים יצטרכו להסתפק במושגים עמומים, שהתרגום המעשי שלהם לנוסחאות יכול לשנות את מהות התקציב עצמו" - הנוסחאות עצמן הן לתפיסתי ההסתרה הכי מובהקת של עקרונות אידיאולוגיים (בין אם במשתמע, בין אם בכוונת מכוון מלאה) מאחורי עקרונות כלכליים-מקצועיים לכאורה. אלו הם מין מדדי שורה תחתונה פונקציונאליים לגמרי שמשקללים מדדים כלכליים נטו בלבד. הם טובים אולי לניתוח של מגמות לקבלת הבנה כללית לגבי מגמות וגבולות "ריאליים" אך הם בפירוש לא תחליך למדיניות כלכלית-חברתית אלא במקרה הטוב משלימים שלו. כלומר בוודאי שצריך לבאר את הנוסחאות ולהציע מדדים חליפיים לאלה שנהוגים היום ובעקבותיהם גם לשנות או להציע נוסחא או נוסחאות חדשות, אך חשוב לזכור שגם להן אסור לשמש על תקן של תחליף לקביעת מדיניות.
השבמחקלגבי מבנה משרד האוצר - ולא בלי קשר לעניין הנוסחאתיות הפונקציונאלית במקום מדיניות - בהחלט מסכים. התפקוד שלהם מזמן חדל להיות כזה של משרד מקצועי "מומחה בתחומו" שבא להשלים ולייעץ בנוסף לפעילות הקונקרטית של משרדים אחרים. הטענה שהמדינה לא יכולה ולא צריכה לנהל הופכת למגוחכת שעה שמקצועני האוצר מתווים הלכה למעשה מדיניות ניהולית בוטה - לרוב בלתי מקצועית כי הם לא מתיימרים להבין ב"מה יעיל ומייעל" בתחום אותו הם מנהלים ומתקצבים אלא מהי השורה התחתונה ההיקפית. כך למשל בהסכם "עוז לתמורה" שלכאורה האוצר מצדו "מקבל תמורה" (מהלך ניהולי מבריק לא?) להשקעה שלו: יותר שעות מורה תמורת שכר יותר גבוה. לא משנה אם מקצועית מבחינת משרד החינוך וההוראה הדבר אכן נחוץ ויביא ליעילות מרבית בשורות התחתונות (ובכלל כמובן) מבחינתו. כך גם הגישה של "עם אותו כוח אדם אפשר לעשות יותר" - כלומר באותה רמת תקצוב מוכרחים להתייעל. אגב דומה למה שנתניהו דרך שלוחו טרכטנברג אומר למעשה (היעילות עם "אותו הדבר" יכולה וצריכה להיות יותר גבוהה). כמובן הדבר לא בלתי נכון אך גם לא רלוונטי במיוחד בדיוק שעה שהדברים אמורים במדדים חומריים עקרוניים כמו מספר תלמידים לכיתה, שאם כבר הם אלו שמבחינה תשתיתית דורשים יעול - אבל כזה שדורש הגדלת תקציב בהכרח "קסם היעול בתוך מה שיש" לא עובד טוב במערכות לא עסקיות כמו חינוך ורפואה וכו ככל שהדברים אמורים בדרישות היסוד המקצועיות.