רק באחרונה ולא בלי קשר למחאת האוהלים עבר בחופזה חוק הודלי"ם. על איזו בעיה בא חוק זה לענות והאם הוא אכן עושה זאת? אמנון פורטוגלי מהמכללה החברתית-כלכלית, מציג במאמרו שהתפרסם באתר העוקץ, שאלה זו ומנסה לענות עליה. נדמה כי מה שעומד בבסיס הטענה שלו הוא שעל המדינה להתערב ממש במשק ובשוק, ולא רק לשמש על תקן של רגולטור המתערב ביצירת תנאי שעשויים להשפיע על השוק. עוד טענה מרכזית העולה אצל פורטוגלי, היא שהתערבות ומערבות מסוג זה של המדינה, איננה עומדת בסתירה לאפשרות קיום של שוק חופשי או של צמיחה. מה אתם חושבים? והאם המושגים עצמם ברורים לנו - רגולציה/שוק חופשי/מעורבות ממשלתית לעומת רגולציה ממשלתית וכן הלאה. אפשר כאן למצוא הצעה של פורטוגלי למתווה מעורבות ממשלתית בהקמת דיור ציבורי.
חוק הוודלי"ם הוא מהלך קלאסי של "כלכלת צד היצא" אשר, עם להסביר בקצרה, תומכת בדה-רגולציה כאמצעי להשגת צמיחה וזאת מתוך ראיה שצמצום המגבלות על הפעילות העיסקית והשימוש בהון יעודד יצור הון וניצול טוב יותר של ההון הקיים.
השבמחקאל כן צדדי הויכוח אינם "הממשלה כרגולטור" אל מול "התערבות ממשלית ישירה" אלה בין "רגולציה ומעורבות ממשלית כלשהי בשוק" מול "דה-רגולציה ואי התערבות".
חוק הוודאלים נולד מתוך מחשבה שבעיית הדיור נולדה בשל התערבות גדולה מידי של הממשלה בשוק ועודף רגולציה ועל כן מה שהוא מציע זה מצד אחד לשחרר כמות גדולה של אדמות מדינה לשוק ומצד שני לצמצם את תהליכי התכנון "המכבידים" על היזמים ואינם מאפשרים להם לפעול באופן הטוב ביותר.
כלכלנים רבים התנגדוומתנגדים ל"כלכלת צד הביקוש" החל מההתחלה תוך שהם מציבים כנגדה את הכלכלה הקיינסינית שהיא כלכלת שוק חופשי בכל מובן ומילה אך מתמקדת ב"ביקוש" ורואה בהתערבות ממשלית בשוק צעד הכרחי בכדי להתמודד עם כשליו הרבים. הכלכלה הקיינסאנית פעלה היטב בארצות הברית במשך עשרות שנים ולאור המשבר הכלכלי האחרון היא חוזר לאופנה ובגדול (חלק מהצעדים שמבצע פישר וברנקקי לקוחים "הישר מספרי הלימוד" של הכלכלה הקינסאנית.
מעבר לכך "השוק החופשי" והשמירה עליו הם גישה אידאולוגית ולא מדעית ואל כן אינני רואה כל צורך להגביל את עצמנו לפתרונות ש"אינם סותרים את השוק החופשי".
חוק הוודאלים יצליח היטב במשימתו לתת בלתת ליזמים יותר חופש פעולה, הוא יכשל בגדול בפיתרון משבר הדיור כפי שכשלו פתרונות רבים אחרים שנגזרו מגישת "כלכלת צד ההיצא". הסרת המגבלות אולי ותוביל לבניה מואצת אך רק של אותם סוגי מבנים הנותנים ליזמים את הרווח הגדול ביותר בטווח הקצר - בתים פרטיים, קוטגים ודירות גדולות ויקרות (כפי שעולה מסקר התחלות הבניה ב10 השנים האחרונות) תוך הפקרת שיקולים סביבתיים ואחרים וצמצום יכולתם של אירגונים ואזרחים למנוע פגיעה באיכות חייהם, עתידו של איזו מגוריהם ומדינת ישראל באופן כללי.
כמו כן חוק הוואדלים לא ישפיע כלל על נטייתם של יזמים ומשקיעים להתעלם מהטווח מהטווח בינוני והארוך ואמונה בכך שכל מגמה עתידה להימשך. או במילים אחרות הם ימשיכו לבנות דירות גדולות ובתים פרטיים מתוך אמונה שיהיו אנשים שיקנו אותם ומתוך רצון למקסם רווחים והתעלמות מהעובדה שהשוק מוצף בדירות מאין אילו והשוק יגיע בעתיד למצב של רוויה או מיתון - את העדויות להרסנות של נטייה זו ניתן לראות במקומות רבים בארה"ב, ספרד ואירלנד שם בתים, שכונות וערים שלמות עומדים שוממים בלא דורש.
הי בוריס - תסביר בבקשה מהי "כלכלת צד ההיצע" ולעומתה מהי "כלכלת צד הביקוש".
השבמחקלגבי הטיעון שלך שאין מדובר בבעייתיות של "הממשלה כרגולטור לעומת הממשלה כמתערבת ישירה", אלא שהמדובר ב"רגולציה ומעורבות ממשלית כלשהי בשוק" אל מול "דה-רגולציה ואי התערבות", ובכן נדמה לי שיש אפשרות לאנליזה יותר מורכבת - כפי שמארה אולי פורטוגלי שאת מאמריו מאירי העיניים הבאתי כקישורים. כלומר מה אתה אומר על האנליזה הבאה כאשר מסתכלים על הדברים מנקודת מבט של "הממשלה כרגולטור: 1)דה-רגולציה, קרי הפרטה והעברת משאבים וניהול לידי גורמים פרטיים כשהמנשק היחדי הוא מיסוי (שזה אולי בהפוך על הפוך סוג של "רגולציה" קיצונית בפני עצמה כשהדבר מתבמע בשיטתיות?) 2)רגולציה של קצוות, כלומר "איתות" לשוק דרך חקיקת חוקים היקפיים ל"ייעול" היבט או היבטים של תחום מסויים ושל נתח שוק מסויים שלממשלה יש בו חלק כלשהו אבל לאו דווקא (כמו חוק הודלי"ם נאמר מההיבט ה"קרקעי" שלו או תמ"א 38 ל"עידוד" חיזוק מבנים נגד רעידות אדמה שלממשלה אין בו כל נגיעה כשחקן לכאורה) 3) רגולציה חזקה, כגון פיקוח על מחירים במוצרי סל יסוד, קביעת מכסים, פעילות תקיפה לשבירת מונופולים דרך חוק הגבלים עסקיים וכו' 4)רגולציה כשחקן פעיל בשוק - המדינה כבעלים ויזם ממש כמו בתחום הדיור הציבורי נגיד לפי המודל שמציע פורטוגלי.
נראה לך ניתוח עקרוני נכון? כלומר גם בהתחשב בזה שלא תמיד הגבולות בין הקטגוריות השונות כל כך ברורים. מה לדעתך ריאלי לדרוש? ראוי לדרוש?